לידת בני בכורי

מצב העיבור מתקשר אצלי דווקא ללידה גשמית.

כשאני משווה 'עיבור' לעומת 'לידה' גשמיים, שאותם חוויתי, ואותם אני יכולה לתאר ולהרגיש, ,כמובן שהעיבור הוא החלק הקל, והלידה היא המצב הקשה.

לפי ההגדרות וההכנות למצב עיבור רוחני בחכמת הקבלה, אני מזהה בתוכי שזה בעצם מצב לידה!

הכוונה ללידה במודעות שלי, לידת הנשמה לתוך העולם הרוחני, וכאן הכל מתחבר לי ללידה גשמית:

כשאני נזכרת בלידה הראשונה שלי עם בני בכורי, היה בי פחד גדול מהלא נודע, מהול בשמחה, וציפייה לפגוש אותו סופסוף ולהחזיקו בידיי. הרגשות דומים לפני הכניסה למצב עיבור רוחני, בציפייה, שמחה, וגם בפחד מהלא נודע.

בזמן הלידה עצמה, חוויתי פחד גדול מאיבוד שליטה על גופי, שמקביל בעולם הרוחני לאיבוד האגו.

הכאבים הפיזיים שהלכו והתגברו, ולעומתם ההתנגדות וההתכווצות הפיזית שלי בשל הפחד מהכאב הנורא, ובעיקר ידיעה שאני לא אשרוד – הייתי בטוחה שאני אמות.

כל אלה, מקבילים בעיניי לפחד של האגו למות- כי לא ישלוט בי יותר.

בהמשך, ברגע של יאוש מעצמי, נכנעתי, הפסקתי להיאבק ולהתנגד, הרשיתי לגוף שלי לפעול כמו שהוא יודע, להפתעתי הוא ידע יותר טוב ממני, באופן חייתי, מה עליו לעשות, השרירים המכווצים רפו והלידה התקדמה מהר ובקלות.

בהקבלה רוחנית, מה שקרה הוא ששחררתי את השליטה, שחררתי את שליטת האגו, אל הבורא שהוא הטבע, ביטלתי עצמי בפניו, ניתקתי את השכל, הפכתי לחלק מהטבע, גיליתי שאני פועלת בהרמוניה עם המערכת כולה, והטבע- טוב ומיטיב, ושמה שצריך לקרות קורה גם אם אתנגד, פשוט זה יקח יותר זמן וכאב. מקביל למצב 'אחישנה' לעומת 'בעיתו'.